חושפים ומכירים – מרוויחים ומונעים

בררנות אכילה בקרב ילדים איננה גזירה משמיים, יש היום לא מעט דרכים לטפל בה. כתבה זו מסבירה את התופעה ומציעה כמה דרכים להתחיל לטפל בה. כדאי רק לזכור שהתעלמות או הזנחה לא ישפרו ולא יפתרו את הבעיה.

  • "הוא אינו אוכל בכלל ירקות"
  • "הצעתי לה רק לטעום והיא בכלל לא מוכנה לשמוע על כך"
  • "היינו באירוע והוא יצא מתוסכל ועצבני כי לא מצא מה לאכול חוץ מהלחם"
    משפטים אלה ודומים נאמרים על ידי הורים לילדים בררני אכילה. התסכול וחוסר האונים שלהם גדול. בפנייה לרופא הילדים לעזרה לרוב הם מקבלים תשובה כמו "הוא יגדל וזה יעבור לו", התשובה הזאת נובעת בעיקר מחוסר הבנה שישנו קושי אמיתי, ובעיקר שישנה דרך לעזור לכם.
    בכתבה הזו אני רוצה לתת לכם קצת רקע כדי שתוכלו להבין את נושא בררנות האכילה ולהתחיל לערוך בבית פעילויות שמאפשרות לקדם את הילד שלכם.
    ההגדרה של בררנות אכילה אינה קיימת בספרי ההגדרות הרפואיות למרות זאת ישנה התייחסות אליה במחקרים שבודקים את הנושא :
  1. הילד יימנע מקבוצות מזון שלמות, למשל: ירקות, פירות.
  2. ילד שלא יהיה מוכן להתנסות במאכלים חדשים שאינם במסגרת המזון הקבוע שהוא אוכל.
  3. מספר המאכלים שהוא אוכל יהיה פחות משלושים.
  4. הילד יעדיף לאכול את אותו אוכל יום אחר יום.
    ישנו ספקטרום של דרגת בררנות האכילה. ילד שהוא בעל התנהגות אכילה בררנית קשה יילחץ ולפעמים אפילו יבכה כאשר ישימו בצלחת שלו (גם אם לא יידרש לאכול) מאכל שאינו אוכל. לפעמים עצם הישיבה ליד אדם/ילד אחר שאוכל מאכלים שהוא לא נוהג לאכול יגרום לו לסטרס. כדי להבין לעומק עד כמה הילד בררן אכילה יש לערוך אנמנזה תזונתית מלאה הכוללת רישום מדויק של סוגי המאכלים ודרכי ההכנה שלהם.
    כל הילדים עוברים בסביבות גיל 1.5-2 שנים שלב התפתחותי שנקרא נאופובייה (נאו=חדש פובייה=פחד). בשלב זה ילדים מפחיתים את המגוון התזונתי שלהם. ההבדל בין ילד בררן אכילה לילד שעובר את השלב הנאופובי הוא בכך שהאחרון, אם תמשיכו ותחשפו אותו למאכלים שהוריד הוא יחזיר אותם, כמו כן יהיה מוכן לראות, להריח ולפעמים לגעת באותם מאכלים ללא לחץ וחרדה.

    סיבות לבררנות אכילה:
    • אירוע טראומטי בחלל הפה כמו החנקות ממזון מסוים יכול לגרום לבררנות אכילה. למשל ילדה שנחנקה מחתיכת תפוח ולאחר מכן תהיה מוכנה לאכול רק אוכל טחון או מעוך ורך. הטיפול הוא על ידי פסיכולוג המתמחה בטיפול בטראומה.
    • חושי טעם וריח מחודדים super-tasters. אצל כל הילדים בלוטות הטעם רגישות יותר מאשר אצלנו הבוגרים. אצל ילדים השייכים לקבוצה זו כל טעם ותבלין יהיו בעלי עוצמה רבה. הם יעדיפו מאכלים תפלים ובעלי טעמים עדינים.
    • בעיה בוויסות החושי. חלק גדול מהילדים עם התנהגות האכילה הבררנית חווים בעיה בוויסות החושי ברמה כלשהיא. לפעמים הילדים יצליחו לווסת ולהסתדר עם הקושי באברי החישה של הגוף עם החשיפה היומיומית או עבודה עם מרפאה בעיסוק, אך הקושי בפה יישאר אם לא יטופל.
    • סיבות התנהגותיות. קשורות למערכת היחסים בין ההורים – המאכילים לילד. אוכל ואכילה היא בבסיס הצרכים של הילדים והורים מרגישים תסכול רב אם הילד שלהם אינו אוכל כפי שהם חושבים שהוא צריך לאכול. מכאן עלולים להיווצר מערכת לחצים ומאבקי כוחות שבהמשך גורמים לילד להשתמש במה שהוא אוכל או לא אוכל. במקרים כאלה הרבה פעמים נראה ילדים שאוכלים טוב במערכת החינוך ואילו בבית מגוון האוכל שלהם מצומצם.

    אכילה – חוויה חושית
    תהליך האכילה דורש השתתפות של כל החושים:
    ראייה – החוש הראשון שפועל. ישנם ילדים המתקשים לראות מאכל שאינם אוכלים בקרבתם. לפעמים השלב הראשון בעבודה עם ילד יהיה על נקודה זו במטרה שיהיה מסוגל להצטרף לשולחן המשפחתי בארוחה ולהיחשף למאכלים אלה.
    מגע – נבדוק האם הילד מסוגל לגעת במאכלים בידיים? בהתחלה בצורתם השלמה, למשל לשטוף ירקות, להעביר ירקות שנקנו בסופר לסלסלה במקרר. בהמשך נבדוק את היכולת לגעת באותו מזון כאשר הוא חתוך ואפילו נלמד אותו לחתוך ירקות ופירות.
    ריח – ילדים שחוש הריח שלהם מאד פעיל יעירו על ריחות (גם כאלה שאינם קשורים לאוכל). למשל אם תעברו ליד רפת או מסעדה.
    טעם – כאשר חושבים על לטעום מהאוכל, המחשבה שעוברת בראש היא לקחת ביס מאותו מאכל. העניין הוא שכאשר נוגסים באוכל מרגישים בפה את המרקם של האוכל בפה וזה חוש נוסף. אם נרצה להבין היכן הקושי האם הוא בטעם או במרקם בפה יש להפריד. זה כמו ההבדל בין מיץ תפוזים לאכילת תפוז. המיץ נותן את הטעם ובאכילה של פלח התפוז משתלב גם מרקם.
    מרקם בפה – ביס מהאוכל. בנקודה זו נבדוק בעיקר אצל ילדים צעירים אם רכשו את מיומנות הלעיסה כפי שצפוי לגילם. קושי במיומנות זו עלול לגרום להימנעות ממאכלים הדורשים לעיסה טובה. אם הלעיסה תקינה כנראה שיש קושי עם סוג המרקם שמגיע לפה.

    מה עושים בבית?
    מתוך הבנה של תהליך האכילה אתם יכולים לראות את החשיבות של ארוחות משותפות. בארוחות אלה הילד נחשף למראה ולריחות של האוכל סביבו. ילד שלא נחשף למראה של סושי, הסיכוי שיסכים להתנסות ולאכול סושי מאד נמוך. ארוחות משפחתיות (גם עם הורה אחד) הינן הבסיס לחשיפה ולהתחלת התקדמות.
    נשלב ילדים כמה שיותר במטבח בהכנת אוכל. ישנן פעילויות רבות שילדים יכולים לעשות במטבח. למשל רחיצת ירקות, קילוף, קריעת חסה ועלי פטרוזיליה מהגבעול, חיתוך, בחישה ועוד. יש להתאים את הפעילויות בהתאם לגיל ולמיומנות של הילד. ככל שיתנסה בפעולה מסוימת יותר, הוא יהיה מיומן בה יותר. יש לשמור על כללי בטיחות ולהשגיח על הילדים.
    לחזור ולהציע, לילדים נדרשות 10-16 פעמים של חשיפות חוזרות לאותו מאכל כדי שיתחבר אליו. מאכלים שנמצאים במסגרת התפריט המשפחתי הקבוע, קל לחזור ולהציע אותם לילדים. בדקו את התפריט שלכם ונסו לגוון אותו.

    מתי פונים לייעוץ?
    אם הילדים מסרבים לשתף פעולה בכל הפעולות שהוזכרו בסעיף הקודם או שמשתפים פעולה אך לא מוכנים להכניס את האוכל לטעימה בפה. זה המקום ליצור קשר עם דיאטנית ילדים שיודעת לטפל בבררנות אכילה.
    פרטים על אפשרויות הייעוץ אצלי ניתן לקרוא בעמוד תהליך טיפול וייעוץ או ליצור איתי קשר ולהשאיר פרטים בלשונית צור קשר.

אהבת את המאמר? אפשר לשתף מכאן

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on email

עוד מאמרים בנושא