יום הזיכרון לשואה תמיד מעלה אצלי את השאלות עד כמה מחסור של מזון והחשש התמידי שלא יהיה מה לאכול אליו נחשפו רבים, השפיע על התנהגותם בנושאי אכילה והאכלה בהמשך חייהם. האם התנהגות זו השפיעה ועברה לילדיהם ולנכדים?
במחקר שנערך בישראל ופורסם בשנת 2007 בעיתון European Eating Disorders Review ע"י החוקרים: זוהר, גלעדי וגבעתי (1). במחקר זה נבדקו מאה ושמונה קשרי אימהות ובנות סטודנטיות בגילאי 18-35. האימהות (דור שני לשואה) ובנותיהן העריכו את התפקוד המשפחתי של עצמן, החשיפה לשואה וכן הפרעות האכילה. בנות הדור השני לשואה דיווחו על התנהגויות אימהיות כמו הגנה ומעורבות רגשית גבוהה יותר מאשר הדור השלישי לשואה. זאת למרות שאלה האחרונות היו חשופות יותר לנושא השואה. הפרעות האכילה הועברו רק בחלקן לדור השני והשלישי ולכן צריך להמשיך ולחקור את הנושא.
שלומית סמיש-טלאור כותבת בספרה "ארוחות ילדות כחוויות מעצבות התפתחות", בפרק 11 העוסק בהעברה בין-דורית של התנהגויות האכלה ואכילה: ""התנסויותינו עם ההורים, שנחוו בתקופת הילדות המוקדמת, נחרטות עמוק בזיכרוננו, או בתת-המודע שלנו, והן חוזרות ועולות בחיים הבוגרים, ומשפיעות על יחסינו עם ילדינו ועל התנהגויות הטיפול שלנו כלפיהם. הטיפול ההורי מודרך על-ידי ייצוג פנימי, או דגם פעולה מנטאלי, שהתגבש בעקבות הטיפול שחווה ההורה בילדותו."
על פניו נראה לנו ברור שהתנהגויות אכילה והאכלה שחווינו כילדים יוטבעו בנו ונעביר אותם לילדינו בלי לשים לב או לחשוב על כך. במציאות אני נפגשת בחלק מההורים האומרים לי "אני זוכר איך נהגו הורי בנושא האוכל, החלטתי לא ללכת בדרכם. אני זוכר זאת כחוויה מתסכלת וקשה". הם מציינים כדוגמא את החובה שהייתה לאכול כל מה שמונח בצלחת בבית ההורים. צרובה אצלם בראש העובדה הזאת והם מתקשים עד היום להשאיר אוכל בצלחת למרות שהם מודעים לכך שאינם רעבים יותר. מתוך מודעות לקושי זה שפקד אותם והשפעתו, הם מאפשרים היום לילדים לאכול כמה שירצו מתוך מה שמונח בצלחת.
בסקירת ספרות שערכתי באמצע 2025 שבה בדקתי את ההשפעה של מלחמת העולם השנייה ולמחסור במזון בשילוב החשש המתמיד שאין מה לאכול, עלה המידע הבא:
מחסור במזון והחשש ממחסור שלו מהלך מלחמת העולם השנייה היו השפעות ארוכות טווח משמעותיות על ההתנהגות לגבי אכילה והאכלה בשלב מאוחר יותר בחיים. מחקרים הראו שאנשים שנחשפו לרעב במהלך הילדות המוקדמת או בתקופות טרום לידתי, מציגים דפוסי אכילה משתנים וסיכון מוגבר למחלות כרוניות כמו יתר לחץ דם וסוכרת מסוג 2 בבגרות. [1-3]
התנהגות זו אכן יכולה לעבור לילדיהם ולנכדיהם. מחקרים מצביעים על כך שחשיפה לרעב מצד ההורים יכולה לתרום לשינוי דפוסי אכילה ולירידה ביכולת סינון הכליות אצל צאצאים. בנוסף, הוכח שהעברה בין-דורית של טראומה מאירועים כמו רצח העם בהולודומור גורמת להתנהגויות כמו אגירת מזון, אכילת יתר והדגשת יתר על מזון בקרב הדורות הבאים. [3-4]
יתר על כן, המחקר על ניצולי שואה דיווח על השפעות ארוכות טווח על היחס לאוכל, לרבות קושי לזרוק מזון, לאחסן עודפי מזון וחווית חרדה כאשר מזון אינו זמין.[5] התנהגויות אלו יכולות להשפיע על שיטות האכלה של ילדיהם, ולהנציח את מעגל הרגלי האכילה המשתנים.[6]
לסיכום, השפעת המחסור במזון במהלך מלחמת העולם השנייה על התנהגות האכילה היא עמוקה ויכולה להיות מועברת על פני דורות, ומשפיעה הן על הילדים והן על הנכדים של אלה שחוו רעב.
1. Holocaust exposure and disordered eating: a study of multi-generational transmission.
Zohar AH, Giladi L, Givati T.
Eur Eat Disord Rev. 2007 Jan;15(1):50-7.
Mink J, Boutron-Ruault MC, Charles MA, Allais O, Fagherazzi G.
Scientific Reports. 2020;10(1):5741.
3. Exposure to Famine at a Young Age and Unhealthy Lifestyle Behavior Later in Life.
Fransen HP, Peeters PH, Beulens JW, et al.
PloS One. 2016;11(5):e0156609.
Tolkunova K, Usoltsev D, Moguchaia E, et al.
Scientific Reports. 2023;13(1):11188.
Bezo B, Maggi S.
Social Science & Medicine (1982). 2015;134:87-94.
6. Holocaust Survivors Report Long-Term Effects on Attitudes Toward Food.
Sindler AJ, Wellman NS, Stier OB.
Journal of Nutrition Education and Behavior. 2004 Jul-Aug;36(4):189-96.
7. Intergenerational Transmission of Child Feeding Practices.
Lev-Ari L, Zohar AH, Bachner-Melman R, Totah Hanhart A.
International Journal of Environmental Research and Public Health. 2021;18(15):8183.


